חשופים סדנאות והרצאות מתנות אודות כניסת תלמידים

פחד מחשיפה: המחיר שמשלמים כשמסתתרים מהקהל

יובל מרום 2 דקות קריאה

יש רגע שחוזר אצלי בשיחות עם לקוחות ותלמידים, כל כך הרבה פעמים, שבסוף החלטתי לתת לו שם.

מישהו רוצה לשתף משהו אמיתי, פחות מלוטש. ואז עוצרים את עצמנו.

"זה קצת יותר מדי". "לא בטוח שזה מקצועי".

ואז פשוט לא מפרסמים.

ההרגל הישן שלי

עוד הרבה לפני שהיה לי עסק, ההגנה הראשונה שלי הייתה הומור.

מישהו אחר יכול היה להגיד עליי משהו לא נעים, אז הקדמתי אותו. צחקתי על עצמי ראשון, כדי שאף אחד אחר לא יספיק.

זה עבד. אבל מה שזה גם עשה, זה לימד אותי להסתתר בתוך הבדיחה במקום להראות את מה שבאמת קרה שם.

היום אני רואה את זה אחרת. מי שלא אוהבים משהו בעצמם, נוטים לחפש דרך להסתיר אותו, ורוב הדרכים האלה חוזרות בבגרות, רק בצורות אחרות. אצל חלק זה הגוף. אצל חלק זה הביטחון המקצועי. אצל חלק, פשוט הימנעות משיתוף.

אז נתתי לזה שם

בפרק אצל אוראל אמיגא, בנקודה מסוימת, ניסחתי משהו שנשאר איתי מאז.

קראתי לו "קופירייטינג של שתיקה".

קופירייטינג הוא כתיבה שמדברת אל הקהל ומזיזה אותו למקום מסוים. וזו הנקודה: גם כשלא כותבים כלום, גם כשפשוט שותקים ולא משתפים, הקהל עדיין קורא משהו.

השתיקה עצמה היא הודעה.

והבעיה היא שברוב המקרים, ההודעה הזו לא אומרת מה שרצינו שהיא תגיד.

מי שמראים רק את הפרסונה המלוטשת, המצליחה, המסודרת, בעצם משדרים מסר שקט: "אין פה כלום שדומה לך".

וזה בדיוק ההפך ממה שגורם לקהל לעצור ולהרגיש "זה אני".

מה בעצם מפסידים

יש הבדל גדול בין להיות מקצועי לבין להיות רחוק.

אפשר לספק עבודה ברמה גבוהה בלי לוותר על החלק שבו מכירים אותך באמת. הבעיה מתחילה כשבוחרים בבטיחות של הפרסונה על פני הקרבה. כי אז נוצר פער בין מה שרואים ובין מי שבאמת עומדים מאחורי העבודה.

הפער הזה לא מרגיש כמו הפסד מיידי. הוא לא מגיע כהודעת שגיאה.

הוא פשוט צובר. בשיחה שלא נוצרת. בלקוח שממשיך לגלול הלאה. בקהל שלא מרגיש שיש לו סיבה לבחור דווקא בך, מבין כל האפשרויות הדומות.

וכשמישהו כן משתף משהו אמיתי, גם אם קטן, זה כמעט תמיד בדיוק הרגע שבו קהל עוצר ומגיב.

מה שעזר לי לצאת מזה

לא לשמור שום דבר בסוד.

כשמישהו שואל אותי איך אני עושה משהו, אני עונה בפירוט מלא. גם אם באופן תיאורטי הייתי יכול "לשמור את זה לקורס". אני מאמין שהעולם רק מתרחב מזה. מי שמקבלים ערך אמיתי בחינם, לומדים לסמוך על מי שנתן אותו, ולפעמים גם חוזרים לקנות דבר עמוק יותר בהמשך.

וזו בעצם אותה תנועה בדיוק כמו לוותר על הבדיחה ולהראות מה שבאמת קרה.

במקום להגן על מה שיש לי, לתת אותו.

במקום לשמור מרחק, לקרב.

בהתחלה זה תמיד מרגיש כמו חשיפה. אבל בסוף, כל פעם, זה הפך לחיבור.

אז השאלה שאני שואל את עצמי

הסתרה מרגישה כמו הגנה. אבל היא לא באמת חינם.

יש לה מחיר שרץ ברקע. בקשר שלא נוצר עם הקהל. בהחלטה שאף פעם לא מגיעה, כי לא היה שום דבר אמיתי לתפוס בו.

אז לפני שאני מחליט לא לפרסם משהו, אני כבר לא שואל "האם זה מספיק מקצועי".

אני שואל: מה אני בעצם אומר לקהל שלי, כשאני בוחר לשתוק?

המון בהצלחה, יובל

שאלות שחוזרות

מה זה קופירייטינג של שתיקה?

זה מונח שטבעתי בפודקאסט אצל אוראל אמיגא. הכוונה היא שגם כשלא כותבים או משתפים כלום, הקהל עדיין קורא משהו מהשתיקה הזו. היעדר שיתוף הוא הודעה בפני עצמו, וברוב המקרים ההודעה הזו לא עובדת לטובתך.

למה אנשי מקצוע נוטים להסתיר את החלקים הפחות מושלמים בעבודה שלהם?

כי זה מרגיש בטוח יותר להראות רק פרסונה מלוטשת. הבעיה היא שהמסיכה הזו יוצרת מרחק בדיוק במקום שבו קהל רוצה קרבה, ולכן היא הופכת מהגנה לעלות.

איך מתחילים לשתף יותר בלי להרגיש חשופים מדי?

לא צריך לפתוח בכל הסיפור בבת אחת. אפשר להתחיל בפרט קטן ואמיתי, כזה שיש לו כבר מרחק ואפשר לספר אותו בגאווה במקום בבושה, ולראות מה זה עושה לקרבה עם הקהל.

מתכוננים, מצלמים, בטוחים שיצא גרוע ומוחקים? זה רק אומר שאתם טבעיים. דיבור ספונטני למצלמה זו מיומנות נרכשת. ב-9 שבועות תתחילו לפרסם סרטונים בנינוחות בכוחות עצמכם, מהנייד, כך שלקוחות ירגישו שהם כבר מכירים אתכם וירצו לעבוד דווקא איתכם. באחריות מלאה. לפרטים על התוכנית